בעקבותיו-חמישים שנה בלי אבא גיורא אשכנזי

שבעה בעקבות אחד

חמישים שנים חלפו מאז שאבא שלי נפל בקרב. חמישים שנות געגוע.

בחמישים השנים האלו נוספו למשפחה שלנו עוד שבעה בנים ששמם גיורא, על שמו של רס”ן גיורא אשכנזי ז”ל- האח, בן-דוד ואב.

המסורת לקרוא “על שם” כדי להנציח – חזקה מאד במשפחתנו הענפה- נזכיר רק את יונתן אברמסון ז”ל שנפל במלחמת השחרור, ועל שמו נקראו לפחות 10 בני ובנות המשפחה.
בסרט הזה נפגשים ארבעה “גיוראים” מבין השבעה, ומתארים איך זה “להיות גיורא…”שבעת הגיוראים

אני מקווה שהסרט מצליח לשקף חוץ מהגעגוע, דווקא את החיים אחרי האובדן ואת היכולת המשפחתית שלנו להנציח ולזכור, אבל בראש וראשונה: לחיות, לשמוח, לאהוב.
וגם- לאפשר לכל אחד מה”גיוראים” להיות הוא עצמו- אדם שלם ואהוב בזכות עצמו.
תודה ליפעת עמיאל, מערוץ “כאן” שהכינה את הסרט המרגש הזה ולכל הצוות- צלמים ומקליטים ועורך.
תודה ליוני וגיתי שאירחו אותנו באהבה וכיד המלך…
לחברים של אבא מהצנחנים- משחררי ירושלים שהתראיינו בהתלהבות והתרגשות, לאמא ערה, לדפנה, ליוני וכל מי שהצטלם והתראיין.
תודה מיוחדת לגיוראים שהשתתפו בסרט. היה כל כך נהדר להיפגש.

מה שאבא שלי הפסיד….

מתגעגעת- אורנה אשכנזי

50 לשחרור ירושלים | “גיא בן אצל” סוד הקשר המיוחד בין חנן פורת לגיורא אשכנזי

מתוך מאמרו של יהודה עציון “סוד מלוי הגיא”
בחירתו של חנן פורת ע”ה בכינוי ‘גיא בן אצל’ כשם-עט לשיריו, טומנת בחובה שכבות של משמעות, שמגיעות לשיאן בסוד חיבור נשמות, שבו נתכנס האישי והלאומי עד סף נבואה

כאשר גברה מחלתו של חנן פורת, הוא שוחח עם בני ביתו על נושא שהיה כמוס עמו, ורק מעטים ידעוהו. “ישנם כמה שירים” – כך אמר – “אשר פורסמו בחתימת המשורר ‘גַיא בן אָצַל’, ובכן דעו כי אני הוא שחיברתי אותם”.
מכאן המשיכה השיחה וחנן שאל: “ומדוע לדעתכם בחרתי בשֵם העט הזה?”
הבן אמיתַי שיער שהדבר נעוץ בנבואת זכריה, בפרק י”ד, שם נאמר “כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל” והרי לנו גיא ואָצַל במקום אחד. “נכון”, השיב חנן, “אך מאחורי הדברים מסתתר כאן סוד גדול – ואגלה לכם בבוא היום“. אחר כך באו ימי הרעה, ושבו העבים אחר הגשם, ובא יומו, ולא גילה…
מעניין סיפורה של מיכל, עוזרתו הנאמנה של חנן. היא לא ידעה מיהו “גיא בן אָצַל” אשר חנן הביא חמישה שירים שלו בגיליונות ‘מעט מן האור’ – משנת תש”ס עד שנת תשס”ה – ודרש עליהם ‘מִדרָשיר’ כדרכו בכל פרשיות השבוע. כאשר הוכנו הספרים לדפוס היא שאלה את חנן מיהו הגיא הזה, כי בדעתה לפנות לְאקו”ם ולהסדיר את תשלום זכויות היוצרים כדי לצטט את שיריו. חנן חייך את החיוך הגדול שלו ואמר לה רק זאת: “הוא לא בְּאקו”ם, את לא צריכה לפנות אליהם”…
בדיעבד התברר שכמה תלמידים קרובים ידעו שחנן מתעטף לפעמים בַּשֵם ‘גיא בן אָצַל’. אחד שמע ממנו על הפסוקים בספר דברי הימים (אשר יצוטטו בהמשך), אחרים שמעו על נבואת זכריה, אך את הסיבה המהותית לכל העניין הזה – דומה שחנן לא גילה לאיש, ושמר את הדבר בחדרי לבבו. במאמר זה אָהין לגשת אל מאחורי הפרגוד ולהאיר את נקודת הסוד.
אחרי גיורא
עתה נסב את מבטנו אל ‘גיא בן אָצַל‘ – אל הצירוף כולו – ואל נבואת זכריה בפרק י”ד (ג’-ט’). כאן יתגלה לנו רובד חדש, מפתיע ממש, בהחלטת חנן לשאת את השם ‘גיא’ – ועם ההפתעה גם תעלה ההבנה מדוע טמן חנן את הסוד הזה כה עמוק בחביון לבבו.
הנביא מנבא על הופעת ה’ בירושלים בהילחמו בַּגויים אשר לְכַדוהָ, כאשר מִכובד ומִכבוד נוכחותו ייבקע ההר אשר תחתיו וייפָּעֵר גיא גדול, גיא המגיע עד העיר אָצַל אשר בנחלת בנימין (כנראה במורדותיו המזרחיים או הצפוניים של הר הזיתים, הכולל גם את ‘הר הצופים’ דְהיום). וזה דבר הנבואה: “וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִים הָהֵם כְּיוֹם הִילָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַים מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה. וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי, כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל … וְהָיָה יוֹם אֶחָד  הוּא יִוָּדַע לַה’, לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַים, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחוֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”.
אל נכון, דרש חנן את ‘יום הקרב’, ונתן אותו עניין למלחמת ששת הימים – וליתר דיוק אל ‘היום האחד אשר יִוָדַע לַה”‘, יום כ”ח באייר תשכ”ז, היום שבו שוחררה ירושלים.
חנן היה אז לוחם במילואים בחטיבה 55. הוא וחבריו לפלוגה – בפיקודם של גיורא אשכנזי גיורא אשכנזי ומיכה חוריןוסגנו מיכה חורין – כבשו את בית הספר לשוטרים, אחר-כך השתתפו בקרבות כיבוש ‘המושבה האמריקאית’ ושכונת שייח’-ג’ראח. ביום כ”ח באייר, עם שחר, הם עלו אל רכס הר הצופים בואךָ ‘אוגוסטה ויקטוריה’.
פעמים הרבה סיפר חנן על השעות הללו – הוא זכר שאמר לחבריו “כאילו אנו כותבים פרק בתנ”ך” – ותמיד התרגש מאוד כאשר שחזר את אירועי היום. בַּחורשה ליד ‘אוגוסטה ויקטוריה’ היה מוצב של חיילי הלגיון הירדני. חנן היה “רץ מֵם-פֵּא”, צמוד לגיורא אשכנזי אשר הסתער בראש הכוח, מקפיד שאף חייל לא יעבור אותו. ההתנגדות לא הייתה חזקה אך לפתע נורה צרור קצר, היישר לראשו של גיורא. תוך-כדי הריצה הוא נפל, מתבוסס בדמו. חנן קפא לרגע – “לא ידעתי את נפשי”, כך תיאר זאת – ומיכה חורין לקח פיקוד והאיץ בחנן להמשיך עם כולם, “לשטוף את היעד”, להשאיר לַחובשים לטפל בַּפצוע. כאשר הסתיימה ההסתערות ונכבשה החלקה ההיא, כבר לא היה גיורא בין החיים.
גיורא היה איש ‘השומר הצעיר’, הבן הבכור בקיבוץ ניר דָוִד (תל עמל). היה איש ספר ועבודה, ישר ונקי-נפש, “איש חצוב מן הסלע”, אמר עליו חנן שהעריך אותו מאוד – והשניים נקשרו לאהבה, בשיחות נפש בשעות מנוחה בין האימונים. והנה, בסערת הקרב על ירושלים – בראש הר הזיתים – נפל גיורא כאשר חנן היה רק “מטר לידו”. האם לא חש חנן שכאשר המשיך לרוץ, המשיך במעשה המלחמה – יורד קדרון, עולה להר, משם לכותל – הוא עושה זאת גם בשמו של גיורא?…
ישיבת ‘בית אורות’ בהר הזיתים הוקמה לאחר שנים רבות – וחנן היה שותף פעיל בגאולת הקרקע ובשיפוץ הבניין, וגם לימד שם תורה בַּשנים הראשונות. הוא חזר וסיפר ש”נדלק” באחת לַפעילות הזאת כי הבית ניצב כה קרוב לַמקום שבו נפל מפקדו האהוב, גיורא אשכנזי. בעצם, אל חֶלקת האדמה הזאת המשיך הכוח לנוע, שם הבחין חנן בג’יפ התול”ר של יורם זָמוש מסיע את מורו ורבו הרב צבי יהודה עם הרב הנזיר דָוִד הכוהן, ואז הוא עזב את חבריו ורץ אחרי הרכב לכיוון הר הבית…
עם גמר השיפוצים, ביקש חנן שֶ’בית אורות’ ייקרא גם על שמו של גיורא אשכנזי – וכך היה. מעמד חנוכת הבניין התקיים בסוכות תש”ן, וחנן סיפר על המעמד ההוא בראיון מצולם המופיע באתר האינטרנט של ‘בית אורות’, ומשולבות בו הקלטות מקוריות מן הטקס. הנה, נאזין לדבריו:
להמשיך לקרוא

ליום הזיכרון תשע”ז | אורנה אשכנזי- בת שכולה

 לזכרו של אבי גיורא אשכנזי ז”ל.

אני בת שכולה.

אבא שלי, רס”ן גיורא אשכנזי נפל בקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.

כ”ח אייר, תשכ”ז. הוא היה כמעט בן שלושים ואחת.
אני הייתי בת רבע לשבע…

אבי גיורא אשכנזי ז"ל | משפחה שכולה

אני ואבי שנפל על שחרור ירושלים

ודני אחי בן  חמש.
כמעט חמישים שנים אני יתומה מאבי. 
כבר חמישים שנה שאין לי אבא. אבא שייתן נשיקה, ילטף, ינחם, יעודד, ינזוף, יחנך, יתעניין, יתאכזב, יתלהב וילמד אותי. שישוחח איתי, שיטה כתף, שיתייעץ איתי, שישמח ויתעצב איתי.
כבר חמישים שנים אין לי אבא שיהיה איתי.
גם לא לדני.
אבא שלי לא היה איתי בימים הרגילים ולא בצמתים החשובים בחיי: השירות הצבאי (בצנחנים, אלא מה?!…), לימודי העבודה הסוציאלית, חתונתי, הוא לא הכיר את ילדיו של דני ואת  ארבעת ילדיי, ביניהם את “גיורא של דני” ואת “גיורא של אורנה”, הקרואים על שמו (כמו כל ה”גיוראים”  האחרים במשפחה).
הוא לא הכיר את הנכד הבכור שלי, ולא היה ולא ידע ולא השתתף בחיינו, בכל חמישים השנים מאז נפילתו.
אין לי אבא. כבר חמישים שנים.
אבל- אני רוצה לכתוב דווקא: מה יש לי.
יש לי המון זיכרונות, שחלקם אינם שלי, אלא “מושאלים” מסיפוריהם של אחרים.

יש לי כמה תכונות שירשתי מאבא: את ההומור, את העיניים הצהובות, את אהבת האוכל (והנטייה להשמנה…), את הרצון לעשות טוב לאנשים. להיטיב, להשפיע, לחזק ולעזור. לאהוב ולהיות אהובה.

יש לי  המון מעגלים של חיבה וחום: המשפחה, חברים, אנשים שאכפת להם …

יש לי הרבה מאבא שלי בתוכי.

ולעיתים קרובות, יש לי הרגשה שאבא שלי נמצא איתי. שומר עליי קצת… ומאד אוהב אותי.
גיורא אשכנזי | שכול

יורם זמוש-מהקיבוץ דרך “מרכז הרב” לצנחנים ועד לשחרור ירושלים והכותל המערבי

סיפור מעשה בגדולתם של מקדשי ירושלים
הרב צבי יהודה קוק והרב הנזיר דוד הכהן.

לאחותי האהובה אליש (אלישבע ) ואישה יהודה קנדל חייל במחלקתי בימי האימון המתקדם, לוחם נועז בקרבות  “גבעת התחמושת”   ו”קרב סואץ”
שניהם כאחד –מגבורי ישראל !
כיסופי ….. לירושלים.
במשך כל החורף התכוננו, אחותי ואני, לאירוע המיוחד הזה. אני – ילד בלתי מחונך – צריך ללמוד כיצד לשבת ישר לשולחן, לא להתנדנד, להחזיק את הכף והמזלג באצבעות …..   אנחנו נוסעים לעיר הגדולה! אני צריך להתנהג כמו… בן אדם !
נסענו – הורי, שתי אחיותיי ואני – באוטובוס ישן עד תל אביב לתחנה המרכזית. משם עלינו לאוטובוס אחר, קצת יותר חדיש עד רמלה, ומשם לירושלים. נסענו לחג הפסח לדודים שלי ברחוב יפו בעיר. סך הכול נסענו פחות ממאה קילומטרים, אבל לי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי  לצאת מגדר הקיבוץ והפעם הראשונה בחיי לנסוע ברכב! ליל הסדר היה נפלא, ואני קבלתי מתנה, מטבע של שני מיל. בלירה הארץ ישראלית של אז היו אלף מילים, עשרה מיל בגרוש. עבורי זה היה אוצר,  וגם הצעצוע היחיד שלי – בינתיים.
השנה הייתה 1946. הבריטים הטילו עוצר בגלל החשש ממעשי אלימות מצד האצ”ל וארגוני “הפורשים”. ממש מתחת לחלון הבית של הדוד שלי,  התמקמה עמדת צנחנים בריטיים חבושים בכומתה אדומה עם פומפון, בשני “ברן-קרייר”. ישבתי במשך שעות ארוכות במרפסת הקטנה מעל העמדה, אני מתבונן בחיילים, הרחוב שומם וריק. פתאום נשמטה לי המטבע מהיד! היא נפלה בין לוחות העץ של המרפסת ….  אסון ! הנה היא מתנוצצת שם למטה! שקי החול בעמדה הבריטית!
למרות שאחותי מזהירה שזה “אסור בשום אופן” רצתי וירדתי במדרגות אל העמדה. קצין סקוטי גדול עם שפם ג’ינג’י ועיניים כחולות  עזר לי למצוא את המטבע. הצנחנים נתנו לי שוקולד והושיבו אותי בתוך הזחליל עם כומתה על ראשי. אחרי חצי שעה של בירורים הם החזירו אותי לידי הדוד שלי, שמיד תלה על צווארי מין לוחית קרטון ובה כל הפרטים שלי כדי שלא אלך שוב לאיבוד.
גם כעבור כשבעים שנים לא שכחתי אף פרט מהביקור הזה. למחרת הוסר העוצר  והלכנו לכותל המערבי.  היה ברור גם לי–למרות שהייתי ילד– מה מסכנים היהודים, מעטים וחסרי ישע מול השלטון הבריטי החזק. הערבים לא היו אז האויב. הם נלחצו תחת השלטון האימפריאלי ממש כמונו. אבל ירושלים הייתה עיר יהודית –העיר היהודית. אני הרגשתי שהכותל הזה, האבנים האלה, הם שלנו בזכות ועל פי הצדק, אבל אין לנו את הכוח לממש את הבעלות עליהן.
הביקור בירושלים ובכותל עם הורי נחרת בי כחוויה רגשית מהממת! בקיבוץ לא גדלנו בבית ההורים אלא בבית הילדים. ראינו את ההורים בעיקר בשבתות ובחגים, רוב הזמן גדלנו בנפרד מהם. לכן הנסיעה והחוויות המשותפות השאירו בי רושם עז כל כך. נקשרתי לירושלים בחבלי קסם …
כל שנות ילדותינו ביבנה ספגנו אהבה חמדה וגעגועים לירושלים, בבית ובכיתה  בטיולים ובמסעות ירושלים  הייתה בראש מעייננו. אבא היה אוהב מושבע של העיר, למראשותיו בבית היה תמיד תחריט של שטיינהרט ,שמילדותי תאר יופיו… המחנך שלנו מרדכי חיות סיפר נסער מימיו באונ’ העברית בשנות ה40 כשפעל  בקבוצת סטודנטים בהדרכת הנוער בבתי מחסה ברובע היהודי… אני זוכר שנים אחר כך, הייתה לי חברה חמודה ירושלמית, או כך קיוויתי שהיא… עליתי ברגל לירושלים לבדי. הייתי אז כבן שש עשרה בחופש סוכות. יצאתי מהקיבוץ ברגל השכם בבוקר למסע של שבעים ושנים קילומטר כשאיתי רק מפה בקנה מידה של 1:100,000, כמה כריכים ומימיה, והגעתי לעין כרם בדיוק כשהשמש השוקעת צבעה את האבנים הלבנות של העיר באדום.
הירדנים שלטו אז בעיר העתיקה. השנה הייתה 1958. יהודי לא יכול היה אז לבקר בכותל או בסביבתו. כמטיילים, או עולים לרגל, היינומטפסים להר ציון, סמוך ומחוץ לחומות . מדרגות הובילו למרפסת תצפית, משם ניתן היה להשקיף בעמידה על קצות האצבעות למקום הכותל המערבי במרחק של כמה מאות מטרים. עשיתי את הדרך הזאת הרבה פעמים. נהגנו גם לעלות לגג של מתחם נוטרדאם, נקודת תצפית נוספת על כל  העיר העתיקה. האמת, משתי התצפיות האלה אי אפשר היה לראות ממש את הכותל, ועם זאת, היה שווה לי ללכת כל יום בחיי רק כדי לראות את הברושים האלה, רק את הצמרות שלהן.
שירתי בצנחנים מ1960 עד 1965 ,עברתי את כל המסלול כחייל, סמל מחלקה, כקצין מ”מ, סמ”פ ובסוף  כמ”פ בחטיבה בפיקוד רפול. השתחררתי והוצבתי מיד במילואים בחטיבת צנחנים חדשה שאך הוקמה ,חט’ 55. מפקדי בסדיר, ידידי הקרוב משה  סטמפל הסמח”ט הטרי, הביא אותי לחטיבה כמ”פ  פל. א’ בגדוד 71.  סטמפל המסור הוא שהקים את החטיבה, מוטה גור הגיע לפקד עליה.
כמ”מ  בסדיר נפגשתי לראשונה עם יהודה. הוא וחברו הקרוב  מאיר שנור הי”ד מבארות יצחק היו צמד חמד של חיילים מצויינים במחלקת נחלאים באימון המתקדם. המ”פ היה דן שומרון. הם חיילים טובים בעיקר באימוני “יעד מבוצר” ובתרגילי אש. מאידך היו שובבים והתמחו בגניבות של תחמושת ורימונים כדי לירות  יותר בתרגילים. הם גם הפליאו לתחמן השתמטויות ממסדרים וממטלות שלא היו לרוחם….יהודה בהחלט חייל נועז! בשבת חורפית ועגמומית בחורף 1963, אנחנו ב”אימון מרוכז” בדרום לקראת הסוף….כבר שבעה שבועות רצופים (!) באימון, כל החטיבה, שום חופשות… הפלוגה במאהל זעיר בשולי  נחל לבן הרחק מערבית לשדה בוקר. אנחנו “פלוגת כוננות פיקודית” כל השבת –מסדרי כוננות כל שלוש  שעות, חגור מלא, תחמושת פק”ל פלוגתי, דיווח בקשר לפיק’ דרום…. מאיר שנור הנאמן מעיד כל הזמן  “שיהודה שומר בבונקר התחמושת”… שהוא במטבח… בשירותים… במוצאי השבת יצא המ”פ בקומנדקאר  לפיקוד דרום בבאר שבע. הוא חוזר בלילה ובטרמפיאדה במחנה חנן, נדחף לאחורי הרכב יהודה שלנו רטוב  מהגשם ממהר להגיע לפלוגה.., זהו יהודה, נועז כאמור, קפץ בערב שבת על משאית האספקה במטבח המאהל טס בדרך לבית נבאללה ישר לבארות יצחק. ישן בקיבוץ כל השבת “כמו מת” וחזר כעת ישר למלתעות של דן שומרון… ואני המ”מ הייתי צריך לשפוט אותו… בהחלט ל-35 יום ב”כלא 4″ אחרי גמר האימון המתקדם!
לימים, בימים הראשונים להקמת כפר עציון מחדש, אליש התנדבה שם לניהול המטבח, נפגשו יהודה ואליש באחת השבתות וכעבור זמן פגשנו אותם בקבוצת יבנה. מבשרים החלטתם להתחתן… יהודה אומר לי במתיקות יורם…עכשיו אני דופק אותך…
טוב ,באו ימים יפים ,אנחנו זוג צעיר ומאושר בחיק החמולה המפנקת שלנו,נכנסתי עמוק לענף הגד”ש, להשקיה, נעמה בטיפול בילדים ובחינוך, החברים בחטיבה עדיין מבקרים ומנדנדים…אך החזרה לקיבוץ, המשפחה שהקמנו ,היום יום התובעני ובעיקר הדתי, חייב אותי להסתגלות כלל לא פשוטה…כתמיד בחברה  הצפופה בקיבוץ, רדפו אותי כמה סיפורים… ובאחד אני נאלץ להודות גם אחרי כל השנים הרבות ההן.
בימי  ב”סדיר” שירתנו ב”תעסוקה” בגבול סוריה למרגלות רמת הגולן. אני מפקד מחלקה במוצב “דרדרה” מזרחית לחולה מתחת לכפר ומחנה “בריכת הקצינים” בוואדי דבורה.
מתארגנים במוצב, אחרי יחידה של “גולני”…מלחמת גבורה נגד גניבות ציוד ונעלי צנחנים…בלילה הראשון,  כתמיד מארב בשטח מזרחית למוצב מול הסורים. שם נוהגים להשליך את השאריות מהמטבח… וכרגיל  משפחת חזירי בר בהרכב מרשים מגיחה בזהירות, לברר מה המחלקה החדשה מבשרת… ואז  ב”יר-אור”  הפרוז’קטור הקטן שעל העוזי, נורים שני כדורים,  (שלא תפרוץ “תקרית אש”…) וחזיר “בכיר” נשאר  שוכב ככתם שחור על רקע המשטח הבהיר. משכנו אותו בחבל בניב הענקי – והראש המרשים ביותר הונח  לאחר כבוד במרום “ארגז הקרח” במטרה ל”שימור” בקיבוץ  הנוגע  בדבר….
ובכן, בהמשך הייתה ביקורת פיקודית על ההתארגנות במוצבים. חוליה בפיקוד ק. אג”מ, רופא פיקודי ורב צבאי, בודקת את המוצב…. מי המפקד ?….נו, ואתה בן קבוצת יבנה – הקיבוץ המפורסם , הרב מתמוגג… ואז נופל עליו במלוא אימתו ראש החזיר העצום ואני עתה, שנתיים אחר כך, צריך להתמודד עם כל המשמעויות…
ואמנם, בתום הימים הנוראים נגשו אלי כמה מהוותיקים חיים אייזנר וצוריאל :”יורם,  הגיע הזמן שתיקח את עצמך יותר ברצינות. זמן- חורף, אין הרבה עבודה בשדה. קח ששה חודשים ולך ללמוד בישיבה”.
יש ישיבה מצוינת ממש ליד, כרם דיבנה, אבל אני רציתי לחיות וללמוד בירושלים “אני מוכן לצאת ללמוד”, אמרתי, אבל רק בירושלים. הלכתי ללמוד בישיבת ‘מרכז הרב’, הישיבה שייסד הרב אברהם הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. הרב קוק נפטר ב-1935, ובנו, הרב צבי יהודה קוק המשיך דרכו בראשות הישיבה. תלמידו המובהק של הרב קוק היה ר’ דוד הכהן, “הרב הנזיר”, שהוציא לאור את כתבי הרב, היה מגדולי המקובלים ודמות מרשימה מאין כמוה.
הרב צבי יהודה שלט אז בישיבה ביד רמה, אנחנו הגענו מהקיבוץ שניים: אריה לנג, צעיר עליז ונחמד שהיה  למדן עילוי ואני “הצנחן הקיבוצניק “… נתמנה “פרוייקטור ” ר’ יוחנן פריד, זאב מלר,קרוב  משפחתי היה  החברותא ,בנימין  אייזנר בן  כיתתי, ר’ נפתלי בר אילן לימד על טוהרת המשפחה , חנן  פורת חברי  מכבר, מרביץ ב”מסילת  ישרים”  והעיקר, כל יום חמישי בערב שיעור בביתו של הרצ”י– החבורה הזו, ואחריו בדיוק בעשר, שיעור של הרב הנזיר, כמובן בביתו, בספרי” אורות “… דירתו של הרב קטנטנה ועתיקה , מדפי הספרים כבדו מזוקן, בכיור שיירי מצה וקליפות תפוח… צניעות סגפנית… הרצ”י יושב בראש שולחן ישן, אנחנו בשני ספסלים, איך שהוא תמיד אני בסמוך לרב והוא מחזיק את ידי בכפו ..דווקא אני שלא  מצליח להבין כמעט כלום… אך אני חש חום ואהבה ומחויבות.
השיעור אצל הרב הנזיר מתחיל תמיד בדיוק עם צלצול האורלוגין הגדול שבחדרו. הרבנית פותחת את הדלת ..בחורים היכנסו.. זוהי דירה מסודרת ומטופלת, ספרייה בנויה סביב עד לתקרה. בכותל המזרח ארון קודש, הרב הנזיר בחלוקו הנצחי, בנעלי בית, איש גבוה, עיניו כחולות ומאירות חכמה, אדרת שער מתולתל וזקן מכסיף משוות לו דמות נביא… אנחנו ישובים בכיסאות בצידי שלחן ארוך, הרב לעולם לא יאמר אף מילה בטלה.. “ובכן עסקנו באורות הקודש בפרק השביעי בעומק הסוד … ” הרב מלבב במאור עיניו, אך הדברים  עמוקים  וחמורים , תורת הסוד הקבלי מותרת רק ליחידי סגולה , הרב גזר על עצמו נזירות ונתחייב חטאת. הוא מוליך אותנו בעקבות מורו הגדול, ואנו חשים …על סיפו של הר געש לוהט. הרב מביט בחשש בשעון  המטוטלת הגדול “אוי..אוי ובכן ,בשיעור הבא אי”ה נעסוק בפרק  על הנזירות…”  צלצול קצוב מחזיר אותנו  למציאות.. הרבנית פותחת את הדלת, ושני חוקרים מבוגרים מוכנסים … ואף על פי כן, באחד השיעורים כשקמנו לצאת, הדהים אותי הרב “נו כבודו.. שמענו שנולדה לו בת, ..פיציפקה.. פיציפקה.. יתברך, מזל  טוב..”
אני זוכר היטב שלא הצלחתי לענות.. האיש הגדול פנה אלי…כבודו… הרב סיפר על ימי לימודו בביהכ”נ  החורבה ברובע היהודי, על נפילת הרובע והגלות הכואבת לבית בגאולה, ועל נדרו “שלא נצא מפתח ביתנו .. עד שנחזור אל מקום פדות נפשנו”. הוא לא דיבר על בנו שאר ישוב הלוחם הצעיר בהגנת הרובע, שנפל פצוע בשבי הלגיון.
הרב צבי יהודה והרב הנזיר השאירו בי רושם עמוק וחווית הלימוד אצלם בכל יום חמישי בלילה, קבוצת תלמידים קטנה, היו מסעירות עד מאד.
בחודשים ההם בירושלים טיילתי, סיירתי, צפיתי והתאהבתי בנופים של מזרח העיר וביותר באזור הכותל.. ההוא טמיר ונעלם, למרגלות צמרות הברושים במתחם הר הבית. גם עם אליש אחותי וגם עם נעמה צעדנו  בחשש  בשטח המפורז מול מגדל דוד והחומה תחת עיניהם של הצלפים הירדניים בעמדותיהם על החומה.
בכמה מערבי החורף, אחרי סיום הלימודים, הובלתי קבוצה מתלמידי הישיבה לסיור בגבולותיה של העיר, לאורך “קו התפר”.  הסתבכתי בצרות בגלל זה. תלמיד ישיבה, אחרי הכול, אמור להקדיש כל רגע פנוי אך ורק ללימוד. העניין הובא לידיעת הרב קוק. הוא שקל את הסיורים הליליים האלה, ואיך שהוא אישר אותם. הוא אמר, “זה אינו ביטול תורה”.
ליום  הזה  נכספנו…. השישי  ביוני. 1967. להמשיך לקרוא

מפקדי – דורון רובין-“אתם, אני והמלחמה הבאה”

ישנם אנשים שמהווים אבן דרך ומופת לאחרים.
אחד מהם הוא דורון, מפקדי- ששירתתי כפקידתו בלשכת מח”ט 35.אורנה לוטן אשכנזי
דורון אולי לא יודע, כמה השפיע עליי וגרם לי להבין את חשיבותם של הגיבוי, הנאמנות והדוגמא האישית.
אנקדוטה קטנה שמראה את גודל השפעתו:
ללשכת המח”ט היו מגיעים הקצינים הצעירים, נחושים להשתחרר מהצבא, ונכנסים לחדר המח”ט. הם היו יוצאים מהלשכה וממתינים שנדפיס להם את סיכום השיחה, כשלרובם הגדול, הצליח דורון לגרום לחתום קבע לתקופה נוספת. הם פשוט לא הצליחו להבין “איך הוא עשה את זה?!…”
אני חושבת שזה שילוב של קסם אישי, כריזמה, דוגמא אישית והמון אמונה בדרכו.
דורון יקר- יישר כוח!!!

לקום כמו אסטרונאוט: מכשיר מנאסא עוזר לחולים בכל גיל להשתקם מהר יותר

“…כשאמא שלי חולה, אני נעשית חולה גם כן, וכאשר היא משתפרת, אני ממש מתאוששת באורח פלא…”   וגם-   “…מאז שבעלי נפל ושבר את הרגל, הוא איבד את תחושת הביטחון והוא מסתגר בבית, ממעט לצאת ולהתהלך- והוא אחוז חרדה מפני נפילה נוספת…”


גרסאות דומות, אני פוגשת ושומעת מבני זוג וילדים של אנשים חולים ומבוגרים. הם מתארים בפניי מצבים של שחיקה נפשית וגופנית, בגלל מצבם הגופני הירוד של יקיריהם: סימפטומים של עייפות, תשישות, מצב רוח ירוד, ירידה בחיסוניות וקושי להחלים ממחלות עונתיות. כאבי גב, פרקים, ראש ועוד מיחושים שונים. 
האימרה השחוקה, אך הנכונה : “נפש בריאה בגוף בריא” מצביעה על כך שהגוף משפיע על מצב הנפש, ולהיפך.
הפליא לתמצת זאת הרמב”ם שהגדיר: בריאות- בולם רוגזו, יפחית אוכלו וירבה תנועתו. משמעו- מצב נפשי מאוזן (פחות להתרגז ולכעוס), אכילה במידה, והגברת הפעילות הגופנית. השילוב של שלושת המרכיבים מאפשר לנו לחיות חיים בריאים וטובים, לפיכך, כאשר האנשים הקרובים לנו בריאים- עולה גם רווחתנו הנפשית- ולהיפך.
עובדה ידועה היא שכאשר עוסקים בפעילות גופנית, מתרחש שיפור במרכיבים רבים של איכות החיים, כגון: שינה טובה יותר, משקל מאוזן, איזון ברמות הסוכר, ל”ד ושומנים בדם, עליה ברמת האנרגיה ומצב הרוח. מחקרים אינספור עוסקים בהשפעה הברוכה של שיקום באמצעות פעילות גופנית על המצב הנפשי וההחלמה של הנבדקים.
לצערנו, אנשים רבים, שסובלים מפגיעה גופנית- עקב אירוע מוחי, שבר, מחלה, ניתוח וכד’- ממעטים לחזור ולעסוק בפעילות גופנית, דבר המעכב ומחליש את יכולתם לשיקום והחלמה.
כשאדם פגוע מצליח לשקם את יכולתו, את תחושת הביטחון והמסוגלות שלו, מתרחשת האצה של תהליך ההחלמה. כמו במעגל קסמים- ככל שצובר יותר ביטחון, כך גם מתחזק פיזית- ולהיפך. תחושת המסוגלות מסייעת גם לשפר את דימוי הגוף, שנפגע בעקבות הפגיעה הפיזית, להגביר  את הכישורים הקוגניטיביים ולשפר אפילו- את יכולת הזיכרון, פתרון הבעיות, קבלת החלטות וריכוז ואת מידת השליטה העצמית.
לאחרונה, צפיתי במכשיר האנטי-גרוויטי(ANTI GRAVITY)בפעולה. התרשמתי במיוחד מכך שבנוסף שיקום בגיל הזהבליתרונות הרפואיים והפיזיותראפיים שלו הוא בעל פוטנציאל  לשיקום והגברת הביטחון בקרב המשתמשים בו.
נוכחתי גם בשינוי שהתרחש בקרב המשתמשים בו- אם אילו ספורטאים (שהשימוש בו, כך הבנתי מסייע להם להימנע מעומס על המפרקים ומפציעות ) ואם אילו אנשים בגיל הזהב, לאחר ניתוח או מחלה, שהחלמתם הגופנית משפיעה באופן מובהק על מצבם הנפשי. ניכר שיפור בביטחון שלהם, במידת שביעות הרצון ובתחושת ההצלחה וההישג שהם חווים.
“… תאר לך את עצמך חוזר להליכה קלילה וחופשית ללא כאב, ללא מקל הליכה או הליכון וללא סיכון לנפילה…” מציע ד”ר משה (מוקי) יניב, מומחה לכירורגיה אורתופדית ופגיעות ספורט.
כששאלתי את ד”ר יניב, מנהל “ספורטופדיה”– (מרפאה ומכון פיזיותרפיה הממוקמים במרכז רמת השרון),  על המכשיר ה”חללי” הזה, הוא סיפק לי מידע מפורט על ייעודו ואופן פעולתו של מכשיר ה-ANTI GRAVITY.
וכך מציין ד”ר משה (מוקי) יניב, מומחה לכירורגיה אורתופדית ופגיעות ספורט:

להמשיך לקרוא

להיות אישה

“…בנות מאה הן מוכרחות לרקוד, עם הנינים והנכדים
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד, שיתפקעו כל הידידים
בנות מאה רוקדות על הבלטה- שהבעל יאזין מלמטה…
גם אם בלב ישנה טיפונת עצב, ברגלים עוד שמור הקצב. …”      יורם טהר לב

לאחרונה סיימתי להנחות סדנה בת  10 מפגשים, לקבוצת נשים, חברות מרכז היום לקשיש בכפר-סבא.
הנושא: “להיות אישה”.

 

קבוצת הנשים המרתקות,  הותירה בי רושם עז ויצרה תחושת שייכות וקירבה.
בקבוצה, (אותה הנחיתי מטעם עמותת אל”ה- עמותה לטיפול וסיוע)- עסקנו בהיבטים שונים של הנשיות שלנו- בשילוב זיכרונות מן העבר והתבוננות חומלת ומעצימה של הנשיות בגיל הזהב.
במהלך הסדנה, עסקנו בניתוח התכונות המאפיינות אשת חייל- וההקשר לחברות הקבוצה, באמצעות הטקסט “אשת חיל מי יימצא”, הזכרנו נשים שהיו עבורנו השראה ומקור לדוגמא והערכה, זיהינו איכויות משותפות, בדקנו מה עיצב את ההתפתחות האישית של המשתתפות כאישה וכאדם- לאור הילדות, הנעורים, הקשר הזוגי והיבט האימהות לאורך החיים. ערכם של היופי והטיפוח לנשיות ו-כיצד להיות אישה בגיל הזהב?- ומהי משמעות הזיקנה בחיי?
המפגשים הקבוצתיים, אפשרו למשתתפות להיפתח, לשתף, להתבונן על ההיסטוריה הפרטית שלהן. הן ציינו כי המפגשים  קירבו ביניהן ותרמו ליכולתן ללמוד זו מזו, תוך מתן חיזוקים ותמיכה, עם המון קבלה ואכפתיות.

תודה רבה  להנהלת ועובדי מרכז היום בכ”ס, לצוות והנהלת אל”ה, התומך והמפרגן וכמובן- למשתתפות היקרות- תהיו בריאות!!!

דיכאון בגיל השלישי

“… דיכאון הוא לא סוף העולם, אפשר לצאת מזה, ואם לא לצאת לגמרי, אפשר לפחות ללמוד לחיות עם זה בשלום…” דיכאון בגיל השלישי

מתוך הראיון שערכה עמי נילי אפלבוים, כתבת מגזין “כיוון חדש”, רעננה.

דיכאון הינו תופעה נרחבת מאד בקרב בני גיל הזהב.

קצת על מאפייני הדיכאון וכלים להתמודדות- קראו במגזין “כיוון חדש” רעננה.

כאן בקישור ⇓
איזה דיכאון – ראיון עם אורנה לוטן אשכנזי 

אני מזמינה אותך להגיב למאמר, כאן- למטה.

ניתן ליצור קשר אורנה- 0548-171729

שוקלים מעבר לדיור מוגן? מה צריך לבדוק?

מה צריך לבדוק כששוקלים מעבר לדיור מוגן ?

הצעתי היא שתהיו מוכנים לפגוש מגוון גדול ו”מבלבל” של הצעות ואפשרויות.דיור מוגן

אל תילחצו- ריבוי האפשרויות והדיורים המוגנים המגוונים שיוצעו לכם, יכול לעזור לכם להחליט בצורה מדויקת ונכונה.

לפני הכניסה לדיור מוגן, מומלץ להיערך מראש, להכין  שאלות.

אבל קודם כל- לשאול את עצמך:   מה אני רוצה? מה הם הצרכים שלי? באילו מצבים אני אזדקק לעזרה? מה חשוב/ מעניין/ נחוץ לי?
מי הם הדיירים ? טווח הגילאים, מכנה משותף שלי עם הדיירים במקום.
מה חושבים/ אומרים דיירי המקום על הבית ועל החלטתם לעבור לדיור המוגן ?
כיצד מתייחס הצוות לדיירים ?
מידת ההסדר והניקיון במקום, האווירה הכללית.
האם גודל הדירה המוצע מתאים לנו ? ברוב בתי הדיור המוגן, הדיירים עוברים מדירה גדולה (במקום שממנו באו) לדירה קטנה – בדיור המוגן. נדרשת אם כן, התאמה של הרהיטים, החפצים לתנאים הסביבתיים החדשים. לעיתים קרובות מתבקש ויתור על חפצים/החלפת הריהוט. ישנו יתרון בכך שאפשר להתחיל התחלה חדשה ורעננה – להיפרד מרהיטים ישנים ומהזיכרונות והסנטימנטים  שלנו כלפיהם – ולקנות ולהתחדש  ברהיטים וחפצים. אך בכך טמון גם החיסרון של כאב הפרידה והניתוק הכואב מהעבר והזיכרונות- אותם מייצגים החפצים והרהיטים.

השירותים אותם מציעה מסגרת הדיור המוגן: רפואיים, הסעדה, בילוי, פנאי, תרבות וחברה, ספורט וכושר, בטיחות וביטחון (לחצני מצוקה, ספקי שירות רפואי, שירותי אבטחה וכד’).
מיהו הצוות הטיפולי וצוות הטיפול סיעודי, מהי זמינותם ומה כוללים השירותים הרפואיים?
האם המקום מכיל ספריה, חדר כושר, אולמות תרבות, בריכה ?
האם מותר להביא חיית מחמד ?
האם  יש סופרמרקט או מרכז קניות סמוך ? האם בקרבת הדיור המוגן יש בית מרקחת ?
תחבורה, נגישות, קרבה למרכזי קניות, למרכז עירוני, או כפרי ופסטורלי, מחוץ לאזורים אורבאניים ?
חשוב! אני ממליצה לך לבקר במספר בניני דיור מוגן ולהשוות ביניהם.
במסגרת הסיור המקדים במקום יש לבדוק את התנאים המוצעים ע”י הדיור המוגן, חשוב לברר את טווח המחירים, אפשרויות התשלום, ומדיניות החזרי התשלום בעת הצורך.

עצתי לך – להגיע לדיור המוגן להתנסות: לא לוותר על שבוע הניסיון!

לשהות מספר ימים בבית הדיור המוגן וגם – מומלץ  לבוא לביקור בבית הדיור המוגן בשעות ובימים שונים. ולבדוק איך אני רואה את עצמי במסגרת הזו ?

המאמר הוא חלק מהמדריך המלא שכתבתי  “דיור מוגן כן או לא?”

אשמח לתגובות ושאלות

שלכם

אורנה לוטן אשכנזי

 

לעולם לא מאוחר מידיי לשמוח

לרקוד בגיל הזהב

  אורנה בסדנה  לפגוש את השמחה

קבלו טיפים במתנה

דוא"ל *
שם *

לבחירת נושא בבלוג שלי